במשך שנים ארוכות הסתכלתי על המחלה שלי כעל בעיה שצריך לפתור. אבל עם הזמן הבנתי שזו לא הבעיה האמיתית.
המחלה שלי היא רק הסימפטום לבעיה, למשהו אחר עמוק יותר. הבנתי שעד שאני לא אטפל בשורש הבעיה, ימשיכו לעלות סימפטומים נוספים שקשורים אליה והמחלה היא רק אחד מהם.
נניח ואת/ה לא אוהבת את העבודה שלך, הבעיה היא לא העבודה שלך, זהו רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר.
סביר להניח שאת/ה לא ממש/ת את אחד מערכיך החשובים ביותר כמו הגשמה, מימוש עצמי, משפחתיות, משמעות ועוד.
הסימפטומים של הבעיה יכולים גם לבוא לידי ביטוי בזוגיות שלנו, בקשר עם הילדים שלנו, או בדרכי התנהגויות לא רצויות שאנו מאמצים לעצמנו, כמו השמנה ואכילה רגשית, קניות אובססיביות, עישון, אלכוהול ועוד.
אותו דבר קורה לנו עם מחלות- המחלה היא לעולם איננה הבעיה, היא רק הסימפטום.
בתפיסה שלי המחלות שלנו נשלחו אלינו כדי לרפא אותנו. יש בתוכנו פצע שמבקש ריפוי, שמבקש שנעצור רגע ונראה אותו,
כמו ילד קטן שחיי בתוכנו הוא רוצה שנכיל אותו, נאהב אותו ונקבל אותו כמו שהוא.
הפצע הזה שיושב עמוק עמוק בתת המודע שלנו הוא הבעיה האמיתית.
לרוב קשה לנו מאוד לראות אותו, אנחנו צריכים לצאת למסע למעמקי בתודעה שלנו כדי להבין מה נמצא שם.
אבל ברגע שאנחנו מבינים מהו הפצע הזה, אנחנו מבינים מה המחלה שלנו מבקשת לרפא בתוכנו.
עצם ההכרה ברגש שיושב שם, כבר מתחילה תנועה בריפוי בגופנו.
במסע הפרטי שלי העמקתי מאוד וככל שהעמקתי הבנתי את גודל הפצע, גודל הרגש שלא מקבל הכרה
אבל מה שעוד קרה, זה שגיליתי בתוכני אוצרות שלמים שלא ידעתי על קיומם. הם היו חבויים כלכך עמוק שרק דרך הכאב יכולתי להגיע אליהם.
והיום? היום שכחתי מהכאב ושכחתי מהמחלה ונשארתי רק עם האוצרות שמצאתי בתוכי.
זה דורש הרבה אומץ להיכנס פנימה ועלינו לעשות זאת בעדינות, זהירות והמון כבוד לעצמנו.
אבל כשאנו מוצאים את הבעיה האמיתית ונותנים לה מענה, הסימפטומים מתחילים להירפא ללא מאמץ.