כבר שנים שאני חוקרת את המילה סבלנות.
הרי המילה סבלנות מורכבת מהמילה סבל והמחשבה שאני צריכה לסבול כל פעם שאני מחכה למשהו לא מסתדרת לי.
הרגשתי את זה הכי חזק בתקופה בה גרתי עם 2 ילדים קטנים בדירה של 35 מטר, עם חדר שינה קטן בו ישנו 4 נפשות. כשאחד מאתנו היה חולה אתם בטח מבינים מה היה קורה.
המקלחת המטבח והסלון היו ממש קטנים, אכלנו ארוחת ערב על הריצפה והילדים היו דופקים את הראש במקרר כל פעם שהיו מסתובבים מהר מידי. כל ניסיונותיי לעבור לדירה גדולה יותר כשלו במשך שלוש שנים ארוכות ומתישות.
סבלתי! חיכיתי וסבלתי. סבלתי וחיכיתי.
כולם סביבי אמרו לי "אין לך סבלנות"
אני שמעתי תסבלי בשקט.
לא הבנתי למה אני אמורה לסבול, הרי לא בשביל זה הגעתי לעולם הזה.
סירבתי לקבל את הסבל.
משהו לא הסתדר לי.
לקח לי קצת זמן להבין למה המילה סבלנות בנויה על השורש סבל.
למה כל פעם שאנחנו מחכים למשהו גורלנו הוא אחד- לסבול.
לא היה לי ספק שיש פה יד מכוונת, שיש פה מסר.
כל פעם שאנו מחכים למשהו שיגיע אנו נמצאים בצפייה לעתיד, כשאנחנו במצב הכרתי של צפייה אנחנו בעצם לא נוכחים בהווה, בכאן ועכשיו. ההווה נראה לנו כמו מכשול שמונע מאיתנו להגיע לעתיד.
למעשה אי היכולת לחיות בכאן ועכשיו היא מקור הסבל. זהו סבל שאנו מייצרים במו מוחנו.
החדשות הטובות הן שביכולתנו לשנות את זה.
כדי להשתחרר מהסבל עלינו לקבל את הרגע הנוכחי כפי שהוא. לתת לו פשוט להיות מה שהוא בלי לתייג אותו, לשפוט אותו, לגנות אותו או לפסול אותו.
'לואיז הי' אומרת "יהיה הרגע הזה אשר יהיה, קבלו אותו באהבה וקבלה מלאה כאילו אתם בחרתם בו, כאילו ייחלתם לו כל חייכים. " הפכו אותו לחבר, שותף לדרך ועבדו אתו יחד, בשיתוף פעולה.
תשאלו אותו גם ברגעים הקשים, מה עלי ללמוד ממה שקורה עכשיו? איך או במה המצב הזה תורם לי?
הרגשתי את חוסר הסבל-נות שלי גם בתקופות שהמחלה האוטואימונית שלי היתה בהתפרצות והרגשתי לא בנוח להתלבש כמו שאני רוצה, או ללכת לאן שאני רוצה או לעשות כל מה שאני רוצה.
ואז הבנתי שאני יקבל את הרגע הזה כפי שהוא בדיוק,
שאני יאמין שכל מה שקורה, קורה למעני וטובתי
וכשאני יאמץ את האמונה שאני יכול/ה לרפא את עצמי
אוכל ליצור סביבי מרחב מדהים לריפוי, ואכן כך קרה, הריפוי לא איחר מלהגיע.
קחו נשימה עמוקה לרגע הזה כי הוא עלול לשנות באופן מופלא את כל חייכם.
